חזרה לראשי | הביעו תנחומים בפורום

אסף יורן, תלמיד שכבה י"ב בתיכון "הראל", נפטר ביום שבת, 3 באפריל 2004 - י"ב בניסן תשס"ד, שמונה ימים לאחר פציעתו האנושה בתאונת דרכים, בעת שחזר עם חבריו מבילוי באבו-גוש, בו חגגו את סיום לימודיהם בתיכון. בתאונה זו נהרגו גם בני כתתו חגי פינץ ז"ל וגיא סביון ז"ל.

תלמידים, מורים וצוות התיכון מבכים את מותו של אסף ז"ל, ומשתתפים בצערה הכבד של המשפחה.

 מכתבי תנחומים שהגיעו לבית הספר  |  כתבה ב"הארץ"

הספד – אלי מלמד

לבכות 3 תלמידים באביב נעוריהם רב הוא.

נערים צעירים, תאבי חיים שנמצאים בסוף הדרך ורק בתחילתה

סוף הדרך - התכּוַונוּ לטוב.

אתה, אסף, נאבקת.

8 ימים יִחָלנוּ וקיווינו לנס.

מידי פעם, נתת לנו רמזים, שהנה אתה מתעורר.

חבריך נשארו בנשימה עצורה - כאשר אתה נשמת,

עיני כולם היו נשואות למצמוץ בעין, להזזת אגודל.

קיווינו שאיתך נעצור את האסון הגדול שפקד את כולנו.

עם כל המרץ והאנרגיות שבך, לא הספקת לסיים את הבגרויות, נשארת נער עול ימים ועצרת את החיים כצעיר.

אם תלך עכשיו

יפה כמו רקפת

אהבה שלך בין הסלעים תדעך.

איש אחר יביט

איך יד הזמן קוטפת

פרח עלומי

שבגינך פרח

                          (נתן יונתן)

אני פונה לחברינו ותלמידינו בקריאה "ונשמרתם לנפשותיכם".

בשביך לחיות צריך להשתדל ולקדש את ההמתנה שבזמן

להאיט את הקצב ולחזור כל יום הביתה בשלום.

השָלֵם כבר איננו. השכבה שלך - סדוקה. חבריך וצוות בית הספר, המומים.

אבי, אתי ומשפחה יקרה - משפחת תיכון "הראל" אבלה יחד איתכם - אין לנו מנחם.

מה עוד אפשר לרצות? יפים ממני וממך לקחה האדמה.

תנוח בשלום על משכבך.

רֹתם ימין

יורן, אני כל-כך מתגעגעת לחיוך הגדול שלך ולצחוק המתגלגל, הממכר...

לא הבנתי כמה אני אוהבת אותך - עד שקרתה התאונה.

בחיים שלי, לא האמנתי שהמוות ייגע בי - ועוד יגיע לספסל לידי.
ובחיים שלי לא האמנתי, שאני אצטרך לדבר עליך ,יורן , בזמן עבר...

בשבוע האחרון, כל פעם שנכנסתי לחדר שלך, אני נפרדתי ממך... אבל תמיד אמרתי לעצמי, שיהיו עוד הזדמנויות - כי חשבתי שהכול יהיה בסדר.

עכשיו אני יודעת, שאני צריכה להיפרד ממך לתמיד, ושיותר אני לא אראה אותך.
ואני עדיין לא מבינה ומעכלת את העובדה הזאת.

יורן, מלאך קטן, אני יודעת שטוב לך שם, יחד עם חגי וגיא...
שמור עלינו מלמעלה, ותדע שאוהבים אותך פה.

אוהבת ומתגעגעת,

רֹתם

(מתוך הודעה שנכתבה בפורום)

אלעד

אסף,

כל-כך קשה לכתוב לחבר שלא נמצא. הדמעות כבר זולגות בכל מקום.

את השבוע האחרון אי-אפשר לתאר. את המחשבות ואת הכאב.

אני בטוח שאתה במקום טוב.

אוהב אותך כמו אח,

אלעד

(מתוך הודעה שנכתבה בפורום)

אבי

אסף,

קיוויתי והתפללתי שפעימות הלב ישובו אליך, ביקשתי שנשמתך תמשיך לחיות בעולם הזה, התחננתי שתחלים ותצחק איתי שוב.

רציתי, אך לא קיבלתי... אני בוכה עליך, אחי, ולא אשכח אותך לעולמים. למדתי ממך, לקחת דברים בקלות ולצחוק לעולם.

אתה חקוק על האבן כעת, ובמוחי יש לך תא מיוחד.

אני פשוט מתגעגע...

אבי

(מתוך הודעה שנכתבה בפורום)
 

(מתוך הפורום) "super w"

איך שבדקה אחת
בשנייה
נלקחים חיים של שלושה
ונהרסים חיים של משפחות
אבות
אימהות
אחים
דודים
חברים
מכרים
ואנשים שהיו רגילים לראות אותם כחלק מבית הספר

ואנשים אלו - לעולם
לא יחזרו להיות כמו שהיו פעם

אם קצת נזהר
חיים פעם אחת - אבל לא חיים כדי למות

יהי זכרם ברוך
ושינוחו על משכבם בשלום
 

"המרוקאית"

אסף,

מוזר לי לקרוא לך אסף... בחיים לא קראתי לך ככה... זה היה או "יורן" או "אספון", ואז היית מחזיר לי וצוחק עליי שאני קוראת לחבר שלי "אֵלָלִי" (ככה בעצם נולד השם)...

אני חושבת, על כל הרגעים שהיו לנו ביחד - על כל השיחות, המפגשים, ומריצה אותם בראש נונסטופ. מאז הקיץ, בו לקחנו קורס פסיכומטרי ביחד, התקרבנו. בכל פעם שהיית רואה אותי, היית מחייך אליי, ותמיד תמיד זורק הערה צינית... או עליי, או על מרוקאים בכלל... לא חסרות היו לך סיבות לצחוק. בכל פעם שראיתי אותך (והיו הרבה כאלה), לא הפסקת לחייך. אף פעם לא ראיתי אותך בלי חיוך על הפנים... חוץ מתמונות, שאז היית נהיה פתאום רציני, כי חשבת      שזה יהיה יותר יפה. אבל שום דבר לא היה יותר יפה מהחיוך שלך... הוא כל כך התאים לך... והיית כל-כך יפה... לא פעם שאלתי אותך -  תגיד, איך זה שאין לך חברה... ואתה חייכת, וזרקת איזו הערה צינית, משהו כמו "הלוואי והייתה..." או "אם זה רק היה תלוי בי".

באחת הפעמים שהלכתי לשיעור נהיגה, ראיתי אותך מחכה לשיעור בצד השני של הכביש. חייכת אלי וקראת לי לבוא אליך. שאלת אותי מה  נשמע וכל השאר... ואז אמרת לי – תחכי בצד הזה... יש פה צל תמיד... ומאז, כל פעם אני מחכה שם לשיעור, נזכרת בך, ומחייכת... אני זוכרת, כשקיבלת את הרשיון... איך שמחת... והייתי כל כך גאה בך... סיפרת לי על זה באיי.סי.קיו, והראית לי את האתר החדש שבנית – על מכוניות, כמובן... כל כך אהבת את זה... אבל זה מה שכולנו עכשיו, כל-כך שונאים...

לפני שבוע ניגשתי לטסט, וכל הזמן, חשבתי רק עליך.... על כמה שאהבת לנהוג, ואם אני בכלל רוצה לעשות את זה לעצמי... את הטסט לא עברתי...

כל השבוע האחרון חשבתי עליך יותר ממה שחשבתי על מישהו אי פעם... ניסיתי להיזכר בך כמה שרק יכולתי... רציתי ללכת לבית החולים, אבל איל אמר שאין טעם, ונלך כשתתעורר, ונוכל לדבר איתך. כל-כך קיווינו, כל-כך רצינו... לפעמים היה נדמה שהנה, זה קורה, אתה משתפר, ועוד ממש מעט, תחייך אלינו שוב.

ביום שישי בלילה, חלמתי שאני ואתה מתנדנדים על נדנדה במקום לא ידוע, ופתאום נעלמת, וזה הפך להיות בית הקברות – בהלוויה שלך. כל יום שבת חשבתי עליך, ואמרתי לעצמי – זה רק היה חלום, הוא בסדר. לא התקשרתי לאף אחד, כי פחדתי לשמוע את הנורא מכל. בסוף, בשבע בערב התקשרתי לרותם, לראות אם היא בסדר, ומה איתך. היא ענתה, וכקול בכי נוראי אמרה לי – אסף נפטר... עכשיו בדיוק אמרו לי... לא ידעתי מה לעשות...

אני זוכרת, באחד הערבים, חיכיתי לאוטובוס בבנייני האומה, ואתה היית בתחנה... לבשת מכנסיים שחורים מחוייטים וחולצה לבנה חגיגית, מכופתרת. שאלתי אותך מה אתה לובש? ואמרת לי שהיית בעבודה. חשבתי שמלצרת באחד האולמות באיזור אבל סיפרת לי שאתה מאבטח... זה היה מוזר... אתה היית נורא קטן - נמוך ורזה ולראות אותך מאבטח נראה לי מוזר... כל הדרך צחקנו על זה שאתה נראה כמו "ילד בר – מצווה"...

הזיכרון האחרון שלי ממך, הוא מה"רונדו"... יצאנו מתחנת המשטרה ובאנו לחזור הביתה, וראינו אותך ממשיך עם השיירה, חייכת אלינו ונופפת לשלום, ואני בדיוק אמרתי לאיל – איזה חמוד...

היית ילד מדהים, אספון... יש לי כל-כך הרבה מה להגיד לך... כל-כך הרבה זיכרונות... אני מסתכלת על התמונה שלך, ולא מעכלת שזהו – יותר אני לא אשמע את הקול המיוחד שלך, ולא אראה את החיוך שלך...

החיים יהיו כל-כך שונים בלעדיך...

מתגעגעת ואוהבת נורא!!!

ריקי בירם - דודתו של אסף

אסף,

נולדת לפני כמעט 18 שנה - לזוג הורים, שאז הם היו ממש ילדים,  מבוגרים ממך אולי בשלוש שנים.

היית הנכד הראשון במשפחת בראשי ומאז גדלנו כולם ביחד, נולדו עוד נכדים והמשפחה גדלה, אבל אתה היית תמיד הראשון. כך נזכור אותך אסף - תמיד ראשון. נער מקסים ומבריק, שגם אנחנו הגדולים תמיד ידענו להתקשר אליך ולקבל עצה טובה - "אסף, המחשב עושה בעיות, מה לעשות?" או כשהיה משהו מסובך להרכיב בבית ולא היה נעים לבקש עזרה ממבוגר אחר, היינו מתקשרים אליך ותוך דקות היית מתייצב ופותר את הבעיה .

בשבוע האחרון למדנו עליך עוד המון דברים חדשים,  שלא ידענו קודם לכן. הפתעת אותנו, כרגיל, אני חושבת שגם את הוריך, שהיו מופתעים מהעוצמה שהייתה בך .

גילינו שהיית משענת חזקה ותומכת גם לחבריך, עוזר ותומך בדרכך שלך, רץ קדימה ראשון - אבל לא לבד. תמיד זוכר לעצור ולתת כתף לחברים שצריכים את הסיוע, העזרה והתמיכה, שלא יכלו לקבל מאף אחד אחר, אלא רק ממך, ואתה היית שם בשבילם .

הסיפור שסיפר לנו דודו פינץ היה מופלא מכולם. לחגי ז"ל, חברך הטוב, היה קשה להתמודד עם האסון שפקד את משפחתו לפני כתשע שנים. מכל הסובבים אותו, כך סיפר אביו, אתה היית זה שברגישות ובתבונה מופלאה הצלחת להחזיק אותו מחובר למשפחה ולבית הספר.

כנראה, שגם עכשיו לא יכולת להיפרד מאחריות זו ומהתפקיד שלקחת על עצמך והרגשת שחברך הטוב חגי נמצא שם למעלה וצריך אותך איתו .למרות שגם אנחנו צריכים אותך כל-כך, העדפת אותו, כי חשבת, איך הוא יסתדר בלעדיך – החברות עולה על הכול .

אנחנו רוצים להקריא לך דברים שכתב עליך ביום שישי בעיתון חברך אילן ליאור:

"כולנו רק מחכים שתתעורר. מחכים לראות את החיוך המדהים, ולשמוע את הצחוק המיוחד שלך.  ממתינים לרגע שבו תפקח את עיניך ותרגיע את כל אוהביך אחוזי הדאגה, הסובבים את מיטתך בבית החולים.  אתה לא יודע כמה אתה חסר לי.  כמה חסרים לי החן, חוש ההומור והחום שלך. כמה חסר לי, שברגעים הקשים האלה תעמוד לצידי ותחזק אותי באופן המיוחד שלך.  כמה חסר לי החבר האמיתי שלעולם לא ינטוש את חבריו ברגעי השיא והשפל.  כמה אני מקווה שלב הזהב שנולדת איתו לא יפסיק לפעום".   

אסף, אתמול – עשר דקות לפני שבע בערב - לב הזהב הזה הפסיק לפעום. אבל אצל כל אחד מאיתנו, אתה ממשיך לחיות. 

אסף, תמיד נזכור אותך שמח, אוהב את החיים, תמיד יש לך איזו בדיחה או הערה צינית. היית תמיד חלק מכולם, תמיד מחובר, תמיד שייך. כשנסעת איתנו, המבוגרים, היית תמיד חלק מאיתנו, נתנו לך תמיד כבוד, כי אם לא, היית מהר מאוד מסביר לנו שיש לנו הרבה מה ללמוד ממך. וכך היה. כשהיית בין החברים של אבי הם הרגישו כאילו שאתה חלק מהחבר'ה, לגאוות ההורים .

וכשהיית עם בני דודך הצעירים ממך, היית הגדול, החכם שתמיד אפשר להשתולל איתו לצחוק ולהשתובב.

גם להם, כמו לכולנו, יהיה קשה בלעדיך, אפילו כשגיא הקטן שלנו היה בוכה היינו מרגיעים ואומרים לו – " עוד מעט יבוא אססי" ובאמת, כמו תרופת פלא, הוא היה נרגע מיד .

אסף – יהיה קשה לנו בלעדיך, תמשיך לשמור עלינו מלמעלה. לא נשכח את החיוך המקסים שלך.

יהא זכרך ברוך .

אסף,

מדהים כמה אנשים אוהבים אותך, כמה אנשים מתגעגעים,לכמה אנשים כואב.
אני לא מסוגלת לדבר עליך בזמן עבר.
אני לא מבינה איך יש בי עוד כוח לבכות - אבל העיניים בוכות מעצמן.
אני בטוחה, שלא רק לי כואב עכשיו, אבל אני מרגישה חסרת אונים והייאוש שעכשיו עוטף את כולם ,גורם לי לכאוב עוד יותר.
אני אף פעם לא אשכח את הידיים המגששות, העדינות.
איך בביישנות שלך גרמת לי לחייך...
אני מתגעגעת כל-כך ואין לי מושג איך ממשיכים מכאן הלאה כאילו הכל כרגיל,
כי שום דבר כבר לא.

תמיד תהיה שמור בליבי

אני זוכרת אותך  שוכב שם. כולך נפוח מהסטרואידים, עיניים חצי פתוחות, גוף חצי חשוף עם כמה סימנים כחולים, תחבושות פה ושם, כל מיני צינורות יוצאים לך מכל מיני מקומות בגוף, היית גם מחובר לסוגים שונים של מכונות שציירו קווים וצפצפו.

לא היית בהכרה.

בחיים לא דמיינתי שאני אראה אותך ככה, כל-כך קרוב למוות.

אני מכירה אותך בתור אסף החייכן, המצחיק, שיודע גם להיות רציני, כשצריך, לעזור ולעשות את זה מכל הלב.

היינו בקשר בתחילת כיתה ז' וחידשנו אותו לפני כמה זמן, השנה.
השיחות שלנו היו בנויות בדרך-כלל מעקיצות ציניות אחד כלפי השני, תמיד היינו מחייכים כשהיינו מדברים, גם אם זה היה באי.סי.קיו.
עם הזמן, השיחות איתך נהפכו לחלק מהיומיום שלי ולמרות שהן היו
באי.סי.קיו, הן היו רציניות ועל כל דבר שבעולם.
התייעצתי איתך, מהשטויות הכי קטנות ועד העניינים הכי משמעותיים.

בבוקר אחרי התאונה קיבלתי את הטלפון.
לילך התקשרה וסיפרה לי מה קרה.
"הייתה אתמול בלילה תאונה, חגי וגיא נהרגו ואסף במצב אנוש".
מיד קמתי מהמיטה והדלקתי את המחשב, כבר היו כתבות באינטרנט.
עוד לא באמת קלטתי.

באותו הזמן כבר כולם היו בבית הספר ומשם המשיכו להלוויות. אחרי ההלוויות המשיכו לבתי האבלים, לנחמם.

ביום שבת אמרו שהרופאים נותנים לראות אותך, אז נסענו לבית החולים. כשנכנסנו לחדר שלך, אחרי זמן ארוך של המתנה, שרון שאלה אותי אם אני בטוחה שזה אתה. לא ידעתי בדיוק מה להגיד לה כי גם לי היו ספקות, אבל עקב העובדה שהיית הצעיר היחידי שם, הנחתי שכן.

לפני שנכנסנו לחדר, אמרו לנו לדבר איתך, כי אתה שומע אותנו.
פחדתי לדבר איתך, האמת הרגשתי גם קצת מטופשת, קצת מוזר לדבר עם אדם במצב כזה...

החזקתי את עצמי כל-כך חזק שלא לבכות, לא רציתי לבכות לידך.
השתדלתי להיות חזקה.
ליטפתי לך את היד ביד רועדת, אני זוכרת שהיד שלך הייתה חמה.

דיברתי איתך וניסיתי להיות צינית, כמו שאתה היית.
דיברתי על זה שאני יודעת כמה אתה אוהב לישון אבל הגיע הזמן לקום, שהגיע הזמן להפסיק את הצומי ולקום, כי כולם מחכים לך בחוץ.
כמו כל אחד, אמרתי לך גם להיות חזק ולהחזיק מעמד.

אבל לא החזקת.

היית במצב הזה למעלה משבוע, כשלפעמים עברו שמועות שהזזת את האצבע או מצמצת, ולפעמים עברו שמועות עצובות, שלא תעבור את הלילה.

את זה שהסוף קרב, כולם ידעו. חלק בחרו שלא להאמין וחלק בחרו להיפרד. אבל תקווה הייתה לכולם.

תמיד ידעתי שאתה, אסף, אדם נפלא, מבריק, אכפתי ודואג, אבל רק בהלוויה שלך, כשהקריאו את ההספדים הבנתי עד כמה.

כשעברו עם הגופה שלך לידי וראיתי את המבט שהיה לאבא שלך בעיניים, הבנתי כמה דברים חשובים לחיים.

מה שלא הבנתי אבל זה איך זה שילד - כן, ילד. כי אלוהים ישמור, אתה רק בן 18, אפילו לא - נפטר בצורה טראגית כל-כך.

על התאונה המחרידה כל הארץ שמעה:
"חגי, גיא, אסף, גל ואייל אכלו, עישנו נרגילה, ובשעה 1 בלילה לערך החליטו לשוב לבתיהם במכונית המאזדה הירוקה שבה נהג אסף. באחד מעיקולי הכביש הראשי של אבו גוש, איבד אסף שליטה על הרכב, שהיטלטל והתנגש בעוצמה רבה בעצים. לניידת מד"א שהוזעקו למקום לא נותר אלא לחלץ מהרכב המרוסק את גופותיהם של חגי וגיא, שישבו במושב האחורי. אסף חולץ במצב אנוש, גל ואייל פונו מהמקום במצב קל".

עוד דבר שאני לא מבינה, אסף, זה איך שילד כל-כך מוכשר ומבריק כמוך עושה טעות מטומטמת שכזו?!

בשביל מה לנסוע מהר?!

בשביל מה?!
אני מנסה ולא מצליחה להבין בשביל מה זה היה טוב?!

התאונה שלכם זעזעה את כל המדינה, ובמיוחד אותנו, חבריכם לשכבה.

אני חושבת, שאחרי התאונה, כשאיבדנו שלושה מחברינו, הבנו משמעות של רכב מהי. שבשימוש לא נכון, ולפעמים מחוסר אונים, גם בעקבות שימוש נכון, יכול להפוך לכלי נשק.

שלנהוג זה לא משחק ושצריך להיזהר.

פתאום, קיבלנו ערכים שקודם לכן לא הייתה להם משמעות בשבילנו.
מי שקיבל רישיון היה בטוח שהוא יודע לנהוג, מה שלא נכון.
מורה לנהיגה מלמד אותך לעבור את הטסט, לנהוג לומדים מניסיון, עם השנים. לכן, גם אם עברת בטסט ראשון, אין הדבר אומר שאתה יודע לנהוג.

מה שמפחיד אותי, יותר מהכול, זה שהתחושה הזאת, שהערכים האלה עם הזמן יעברו לנו.
לשכוח אני לא חושבת שנשכח. דבר כזה קשה לשכוח.
אבל מפחיד אותי, שבשלב מסוים, ואולי גם מהר יותר מכפי שנדמה לנו, נחזור למנהגינו הרעים.

כולי תקווה, שמהמקרה הנורא הזה נפיק לקחים לחיים.

אותך, אסף, את גיא וחגי אבדנו,
ונקווה גם שאתם האחרונים.

עוברת שוב על ה-history, צוחקת ובוכה

אבל יותר מהכל מתגעגעת.

כל האמיצים עוזבים,

כל מי שצעק שותק,

כל מי שצחק בוכה"

יורן מותק...

אני לא דואגת לך...רק מתגעגעת..

איפה אתה, שתצחק עם כל החבר'ה, אה?

לפחות אני יודעת שאתה עם חלק...

אתה עם גיא ובוטן...!

אני זוכרת שתכננו לנסוע לכנרת!! לישון בתוך אוהל...

ואתה אמרת..אני בא...מצידי, רק אני ואת..

ואני השתפנתי כמו איזה טיפשה...

יורן...כל מה שאפשר לעשות עכשיו זה להתחרט שלא נסענו בסוף..

אבל זיכרונות טובים תמיד יהיו...

מקווה שאתה מחייך גם שם למעלה..אתה תמיד מחייך..

אוהבת אותך לנצח..!

אם ברצונכם להעביר חומרים לעמוד זה, ניתן לעשות זאת באמצעות הדואר האלקטרוני: mail@tichon.org.il  (נא ציינו האם ברצונכם להופיע בשמכם או בצורה אנונימית) או באמצעות הפורום