סורה מס' 1: ألْفَاتِحة- הפתיחה

מכה

بِسْمِ اللهِ الرَّحْمنِ الرَّحِيمِ

الْحَمْدُ للّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ

الرَّحْمـنِ الرَّحِيمِ

مَالِكِ يَوْمِ الدِّينِ

إِيَّاكَ نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ

اهدِنَــــا الصِّرَاطَ المُستَقِيمَ

صِرَاطَ الَّذِينَ أَنعَمتَ عَلَيهِمْ غَيرِ المَغضُوبِ عَلَيهِمْ

وَلاَ الضَّالِّينَ

תרגום:

בשם אללה הרחמן והרחום. (1) השבח לאל ריבון העולמים (2) הרחמן הרחום (3) המולך (או: בעל, אדון) יום הדין (4). אותך נעבוד ובך ניעזר (5) הנחנו בדרך הישר (6) הדרך של אלה אשר נטית להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה החמה עליהם, ולא של התועים (7).

פרשנות והערות:

"סורת אל פאתיחה" ממוקמת בתחילת הקוראן למרות היותה קצרה מאוד, וזאת בשל מעמדה המיוחד. היא מכונה أُمْ ألقُران- "אם הקוראן".

הסורה מהווה את טקסט התפילה היחיד של הדת המוסלמית, ומשתמשים בה בתפילה במסגד ובבית, בימי חול, שישי וחג. למוסלמים 5 תפילות יומיות, אשר לפני כל אחת מהן נהוג טקס היטהרות, המכונה وُضُوء, ובמהלכו שוטפים את הראש, הידיים וכפות הרגליים. חמשת התפילות הן: ألفَجَر (השחר), ألظُهُر (הצהריים), العَصْر (המנחה), ألمَغْرب (ערבית), וألعشاء (הערב). כאן המקום לציין מנהגי תפילה נוספים: התפילה היא לכיוון מכה, (אל הכעבה) וכיוון התפילה מכונה قبلة, ומכאן שמה הנרדף של ירושלים, أُمّ ألقبلتين. בכל מסגד ישנה גומחה בקיר המציינת את כיוון התפילה, ושמה مخراب. בנוסף לכך יש בכל המסגדים منبر- במה עליה עומדים האימאם והח'טיב (הדרשן). בנוסף, רצוי שתהיה سَجَادة- שטיח תפילה- ברשותו של כל מוסלמי.

בסורה זו מוחמד אינו מופיע ואינו מוזכר. מדוע?

בתקופה שבה נכתבה הסורה מוחמד רוצה לקרב יהודים ונוצרים אל הדת החדשה שלו ואל התפילה, ואכן בסורה אין צרימה ליהודים ולנוצרים משום שיש כאן סגידה טהורה לאלוהים. התפילה קצרה ודלה במכוון, בשל טעמים מיסיונריים: כך יהיה קל יותר להפיצה בשלמותה, גם בקרב דוברי שפות שונות ובקרב אנאלפבתים. אם נזכור שלדת האסלאם היו שאיפות מיסיונריות מעבר להפצה בעיר מכה בלבד, נוכל להבין את השיקולים לנסח תפילה קצרה, עם טקסט מינימאלי ורעיונות שיאפשרו פתיחה של האסלאם בפני רבים.

הסורה כה אוניברסלית עד שאין בה אפילו אזכור למונותאיזם.

טקסט התפילה כולל:

1. שבח לאל

2.עבודת האל

3.אזכור יום הדין

4. קריאה להנחיה בדבר הישר

השמות الرّحمن ו- ألرحيم אשר מופיעים בפסוקים 1 ו-3, נמנים עם 99 "השמות היפים" (ألأسمَاء الحُسنَى) של אללה. הם מופיעים פעמיים בסורה זו, כשמות נרדפים לאלוהים. הפרשן הערבי طَبَرِيّ מפרש: הרחמן מרחם על כלל האנושות (הטובים והרעים), והרחום- על המאמינים ספציפית.

למרות המצלול המתעתע, יש להדגיש בפסוק 4 את ההבדל בין מלך לבעל או אדון, כאשר כאן הכוונה היא לבעל- مَالِكِ يَوْمِ الدِّينِ.

תופעה מעניינת בסורה זו היא המילה أَيَّا, שפירושה "את" (מופיע בפסוק 5- إِيَّاكَ نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ). משתמשים בה בערבית בשני מקרים: או במקרה שיש לנו שני מושאים ישירים בתוספת כינוי אחרי נשוא (למשל- "נתתי לו אותה"), ואז המושא השני ינוסח בעזרת أَيَّا בתוספת כינוי (أعْطَيْتُهْ إِيَّاهَا), או במקרה שבו אנו רוצים לייחד את המושא ולהדגישו (מעין משפט ייחוד).

הפסוק האחרון מתייחס ליהודים (ألمَغْضُوب عليهم) ולנוצרים (ألضَالِّينَ), המכונים כאן "אלה שניתכה עליהם החמה" ו"התועים" בהתאמה. לפי האסלאם, היהודים קיבלו התגלויות מפורשות על כך שמוחמד יהיה הנביא הבא, הנכון והצודק, אך באופן מכוון סילפו את הטקסטים והשמיטו את השורות הנוגעות לכך. על הנוצרים נטען כי גם הם קיבלו נבואות אך לא השכילו להבינן.

סורה מס' 17: -סורת אלאסראא

سُبْحَانَ الَّذِي أَسْرَى بِعَبْدِهِ لَيْلاً مِّنَ الْمَسْجِدِ الْحَرَامِ إِلَى الْمَسْجِدِ الأَقْصَى الَّذِي بَارَكْنَا حَوْلَهُ لِنُرِيَهُ مِنْ آيَاتِنَا إِنَّهُ هُوَ السَّمِيعُ البَصِيرُ (1)

ليلة الاسراء والمِعراج- המסע האגדי של מוחמד- עלייתו השמיימה.

اسراء- המסע האגדי של מוחמד ממכה לירושלים.

مِعراج- עלייתו של מוחמד השמיימה (מירושלים).

כל מוסלמי שיישאל על פירוש הפסוק, יאמר שמדובר במסעו של מוחמד: לילה אחד מוחמד שכב לישון, ואז הוא נישא על סוסתו האגדית البُراق- בעלת ראש האישה, כנפי הנשר וזנב הטווס.

הסוסה לקחה את מוחמד לירושלים ושם קשר אותה מוחמד לכותל.

הוא הגיע לאבן השתיה (שתיה מיסוד שית- בסיס), שלפי האמונה היהודית הייתה מרכז בית המקדש ועליה הונחו לוחות הברית (נמצאת על הר הבית).

מאבן השתיה המריא מוחמד השמיימה ושם ניהל שיחה עם משה רבנו ועם 70 נביאים. אז הוא קבע את מספר התפילות באסלאם, ובבוקר התעורר בביתו במכה.

בפרשנות קדומה של הפסוק אין שום התייחסות למסגד אל- אקצא בירושלים (שלא נבנה בתקופת מוחמד אלא בתקופת בני אֻמַּיַה) ומדובר במסגד קיצון שנמצא בשמיים.

הפרשנויות שמתחילות לזהות את המסגד הנזכר הן מתקופת בית אֻמַּיַה. לאמיים היה אינטרס לעשות איסלאמיזציה של ירושלים ולשם כך הם שכרו את חכמי הדת המוסלמים.

עד לתקופת בית אֻמַּיַה אין אזכור של ירושלים כמקום קדוש- לא בקראאן ולא ב حَدِيث- התורה שבע"פ.

הוכחות לכך שירושלים לא הייתה קדושה לאסלאם עד תקפות בית אמייה:

1. ירושלים הייתה אחת הערים האחרונות שנכבשו ע"י המוסלמים בעת פלישתם לסוריה

ב638 (מראה שירושלים לא הייתה עיר בעלת חשיבות מיוחדת).

2. המפקד שפיקד על הכיבוש (خالد بْن ثابت) היה ממעמד זוטר.

3. ירושלים לא נקבעה כבירת פלסטין, אלא קיסריה (ואז עיר הבירה שונתה לרמלה).

4. השם الْقُدْس ("הקדושה") לא הופיע עד תקופת בית אמייה- עד אז כונתה העיר בשמה

הרומי- איליה.

אם כך נשאלת השאלה- מה היו האינטרסים של האומיים לעשות איסלמיזציה לירושלים?

ב-661 האומיים עלו לשלטון. אחד ממתנגדיהם נקרא عبد الله بن الزُّبَيْر. מעוזם שלו ושל אנשיו היה ממוקם בחג'אז (רצועה שבה ממוקמים המקומות הקדושים)- במערב ערב הסעודית. הם לא אפשרו לעולים לרגל להגיע למכה ולמדינה. לכן חיפשו האומיים מוקד עלייה לרגל חלופי. החליף עבד אל מליכּ החליט להקים את כיפת הסלע ("כיפת הזהב")- דבר זה קרה בשנת 691.

בקרבתו הוא משפץ כנסיה רומית וקורא למקום- " مسجد الأقصى" (זוהי "כיפת הכסף").

האומיים שכרו חכמי דת שיפיצו את הפרשנות המדוברת לפסוק.

"סביבותיו שבירכנו"- דמשק (המקום שבו ישב ארמון בית אומיה).

בשנת 750 עלה בית עבאס (עד 1258). בתקופתם לא הייתה בעיה לעלות למכה ולכן הם דאגו להצניע את הפרשנות האומיית. אז שבו ועלו הפרשנויות הקדומות.

עד אמצע המאה ה12 לא רווחו פרשנויות בית אומייה.

ירושלים נכבשה ע"י הצלבנים בשנת 1099.

כמאה שנים אח"כ כבש סאלח א-דין את ירושלים מידי הצלבנים. היה לו אינטרס להאדיר את נצחונו ולכן הוא החזיר לתודעה את הפרשנות האומיית.

100 שנות הג'יהאד בצלבנים וכיבוש ירושלים ע"י סאלח א-דין חוללו שינוי משמעותי במעמד ירושלים, ומי שסיים את התהליך הוא המופתי של העיר- חאג' אמין אל חוסייני, שקבע בשנות ה-20 את לילת אלאסראא ואלמעראג' כחג רשמי בקרב הפלסטינים (משיקולי לאומיות).

סורה מס' 93: ألضّخى -עצם היום

מכה

وَالضُّحَى

وَاللَّيْلِ إِذَا سَجَى

مَا وَدَّعَكَ رَبُّكَ وَمَا قَلَى

وَلَلْآخِرَةُ خَيْرٌ لَّكَ مِنَ الْأُولَى

وَلَسَوْفَ يُعْطِيكَ رَبُّكَ فَتَرْضَى

أَلَمْ يَجِدْكَ يَتِيماً فَآوَى

وَوَجَدَكَ ضَالّاً فَهَدَى

وَوَجَدَكَ عَائِلاً فَأَغْنَى

فَأَمَّا الْيَتِيمَ فَلَا تَقْهَرْ

وَأَمَّا السَّائِلَ فَلَا تَنْهَرْ

وَأَمَّا بِنِعْمَةِ رَبِّكَ فَحَدِّثْ

תרגום:

בשם אללה הרחמן הרחום, אשבע בעצם היום (בשעות לפני הצהריים המוקדמות) (1) ובלילה כאשר הוא שקט (2) לא נטש אותך ריבונך ולא מאס בך (3) ואכן אחריתך תהיה טובה מראשיתך (4) נתון ייתן לך ריבונך ותהיה שבע רצון (5) הלא מצאך יתום ונתן לך מחסה? (6) ומצא אותך תועה והדריכך? (7) ומצא אותך נזקק והעשירך? (8) (לכן) את היתום אל תעשוק (9) ואת הקבצן אל תסלק (10) אשר לחסד ריבונך, עליו ספר (11).

פרשנות והערות:

סורה זו ירדה אל מוחמד לאחר הפסקה של 15 ימים בהתגלויות. מטרתה הראשונה היא לעודד את הנביא ולהזכיר לו כי אלוהים לא עזב אותו. ישנן מסורות (שהפרשנות הערבית מנסה להסתיר), לפיהן מוחמד אף ניסה להתאבד בעקבות ימים קשים אלה, והדבר מעלה שאלות רבות בעניין זכותו של אדם ליטול את חייו בכפו. שאלת השאלות בפרשנות הסורה הזו היא: מדוע נפסקו ההתגלויות? פרשנות אחת אומרת שאנשי מכה שאלו את מוחמד שאלה, והנביא ענה להם: "מחר אענה לכם" ולא אמר אינשאללה (إنْ شَاء اللّهُ), כאילו ההתגלויות הפכו מובנות מאליהן. אלוהים מלמד אותו שההתגלויות הן חסד שניתן לו, עם כל המשתמע מכך. פרשנות אחרת מדברת על האפשרות שמוחמד גרש קבצן שפנה אליו.

בפסוק 1 אנו נתקלים ב- و ألقسم- "ו' השבועה". (למשל ב- وَاللّه- בחיי אללה, وحَيَاتِكَ- בחייך) נתרגמה כ"אני נשבע ב..". הדבר גורר אחריו יחסת جَرّ, כמו אחרי מילת יחס.

השבועה של אלוהים היא רטורית לחלוטין: למה בכלל שיישבע? זוהי דברת תורה בלשון בני-אדם, שהרי אלוהים לא צריך להישבע, אך השבועה יוצרת משיכה על ידי האפקט הרטורי. השבועה כאן היא בדברים שאין עליהם עוררין.

وَاللَّيْلِ إِذَا سَجَى בפסוק 2- דברי עידוד וחיזוק.

בפסוק 4- وَلَلْآخِرَةُ خَيْرٌ لَّكَ مِنَ الْأُولَى- ייתכן ואלו הם ימיו האחרונים של הנביא, ואולי דווקא מדובר בימיו הראשונים כנביא. ייתכן אף שמדובר בימים שלאחר מותו של הנביא. התופעה הלשונית כאן היא ل ألتَأْكيد, שמטרתה הדגשה והיא אינה משפיעה על הניקוד הסופי הניתן למלה.

בפסוקים 6-8 יש התייחסות לעברו של מוחמד. הוא גדל יתום מאב ומאם. אביו, עבד-אללה, מת כאשר אמו של מוחמד הייתה בהריון. אמו, אמינה, מתה כאשר היה בן 6. הוא גודל ע"י סבו, עבד-אל-מוטלב (عبد ألمُطَّلِب) ולאחר מותו של זה עבר מוחמד אל בית דודו, אבו-טאלב (أَبو طَالِب).

התעיה המתוארת בפסוק 7 היא אי ידיעת דרכי האסלאם, שהרי מוחמד עצמו היה עובד אלילים עד ההתגלות. מצבו שפר כאשר התחתן עם חדיג'ה (خديجة بِنْت خُوَيْلِد), שהייתה מבוגרת ממנו ב-25 שנה, והייתה סוחרת עמידה ורצינית, אחת הנשים העשירות והמכובדות במכה. ביום נישואיהם היה מוחמד בן 25. לפי המסורת, חדיג'ה חשקה במוחמד, ולכן תחילה העסיקה אותו כסוחר שכיר אצלה ולאחר מכן הציעה לו נישואין בתנאי שלא יינשא לאף אישה אחרת כל עוד הוא נשוי לה. הסיפור הזה הוא זכר לתקופה המטריארכאלית, שבה לנשים היה כוח רב. הדבר היה נהוג בעיקר בערים, היכן שלכסף יש כוח רב, והכוח הפיזי אינו הקובע בהכרח.

הפסוקים 9-11 מתארים את תשובתו של מוחמד, והם עונים על עניין היתמות, הקבצנות והתעייה (פסוק 9 עונה על 6, 10 על 8 ו-11 על 7) בפסוק 11 מופיעה המילה "חסד" (ألنِعمَة): ישנם המייחסים לה פירוש של נתינת הנבואה והאסלאם, וישנם המפרשים כי מדובר בטוב שעשה אלוהים למוחמד בעברו (הנישואים לחדיג'ה, ההפיכה למנהיג דתי וצבאי וכו').

סורה מס' 96: العلق -סורת הדם הקרוש

מכה

اقْرَأْ بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ

خَلَقَ الْإِنسَانَ مِنْ عَلَقٍ

اقْرَأْ وَرَبُّكَ الْأَكْرَمُ

الَّذِي عَلَّمَ بِالْقَلَمِ

عَلَّمَ الْإِنسَانَ مَا لَمْ يَعْلَمْ

كَلَّا إِنَّ الْإِنسَانَ لَيَطْغَى

أَن رَّآهُ اسْتَغْنَى

إِنَّ إِلَى رَبِّكَ الرُّجْعَى

أَرَأَيْتَ الَّذِي يَنْهَى

عَبْداً إِذَا صَلَّى

أَرَأَيْتَ إِن كَانَ عَلَى الْهُدَى

أَوْ أَمَرَ بِالتَّقْوَى

أَرَأَيْتَ إِن كَذَّبَ وَتَوَلَّى

أَلَمْ يَعْلَمْ بِأَنَّ اللَّهَ يَرَى

كَلَّا لَئِن لَّمْ يَنتَهِ لَنَسْفَعاً بِالنَّاصِيَةِ

نَاصِيَةٍ كَاذِبَةٍ خَاطِئَةٍ

فَلْيَدْعُ نَادِيَه

سَنَدْعُ الزَّبَانِيَةَ

كَلَّا لَا تُطِعْهُ وَاسْجُدْ وَاقْتَرِبْ

תרגום:

בשם אללה הרחום והחנון קרא בשם ריבונך אשר ברא (1)ברא את האדם מדם קרוש (2)

קרא שאלוהיך הוא המכובד ביותר (3) אשר לימד בעט (4) לימד את האדם את מה שלא ידע (5).

פרשנות והערות:

חמשת הפסוקים האלה הם ההתגלות הראשונה שהורדה אל מחמד.

לפי המסורת המוסלמית, התגלות זו קרתה בשנת 610 לספירה, כשמחמד היה בן 40 (מספר טיפולוגי- בעל כח ומשמעות מיוחדת). המוסלמים מאמינים שהגבר מגיע לבגרות שכלית ולתבונה בגיל 40.

באותה תקופה, מחמד התחיל לעבור שינוי בחייו- להתבודד במערות.

הוא מתחיל לראות חזיונות בהרים מסביב למכה (דבר זה נמשך עד שלא יכל לשאת את הגעגועים לחדיג'ה).

יום אחד כאשר שהה מחמד במערת חִראא غار حراء נגלה אליו המלאך גבריאל (أامَلَاك جبْريل) ופרש לפניו אריג שעליו רקומים חמשת הפסוקים הראשונים מסורת הדם הקרוש. אז אמר גבריאל למחמד לקרוא ("إقْرَأْ!"), ומחמד אמר לו שהוא לא יודע לקרוא ("مَا أنَا بِقَارِئٍ..."), ואז המלאך גבריאל לחץ אותו (לדברי מחמד- "غَطَّنِي"). ובפעם שנייה מבקש המלאך שיקרא, ושוב עונה שהוא לא יודע לקרוא, שוב לוחץ אותו המלאך גבריאל, ואחרי 3 פעמים שלוחצים אותו מחמד קורא באורח נס.

לאחר סצנה זו מחמד היה מבוהל וחשב שהשתגע. הוא חזר לחדיג'ה מבולבל, אבל חדיג'ה אמרה לו שהיא מאמינה לו ושהוא הנביא הבא, וכך התחילה להתפתח דת חדשה.

למה מחמד מוצג כאנאלפבית (أُمِّيّ)?

1. להראות שהנביא הוא איש פשוט, אחד מהעם.

2. להציג את הסורה כנס.

3. מחמד מואשם בהעתקה מהתנ"ך והברית החדשה, ובאמצעות זה אומרים שהוא לא יכול היה להעתיק (כי לא ידע לקרוא).

פסוק 4: الَّذِي عَلَّمَ بِالْقَلَمِ- אשר לימד בעט. רמיזה לכך שהקוראן צריך להעלות על הכתב כדי ללמד את הדורות הבאים. ניתן להשוות זאת לספר שמות כ"ד (כאשר משה עולה להר סיני ה' אומר על לוחות הברית "אשר כתבתי להורותם").

בסורה הזו מוזכר הדם הקרוש. המוסלמים מאמינים שהבריאה מורכבת מחמישה חלקים:

1. نطفة-טיפת זרע.

2. علق- דם קרוש.

3. مضغة-פיסת בשר קרוש.

4. عظام-עצמות.

5. لحم- בשר.

סורה מס' 97: القدر- סורת הגורל

מכה

نَّا أَنزَلْنَاهُ فِي لَيْلَةِ الْقَدْرِ 1

2 وَمَا أَدْرَاكَ مَا لَيْلَةُ الْقَدْرِ

3 لَيْلَةُ الْقَدْرِ خَيْرٌ مِّنْ أَلْفِ شَهْرٍ

تَنَزَّلُ الْمَلَائِكَةُ وَالرُّوحُ فِيهَا بِإِذْنِ رَبِّهِم 4 مِّن كُلِّ أَمْرٍ

5 سَلَامٌ هِيَ حَتَّى مَطْلَعِ الْفَجْرِ

תרגום:

בשם אללה הרחום והחנון אכן הורדנו אותו (הקוראן) בליל הגורל (1) וכלום יודע אתה מהו ליל הגורל? (2) ליל הגורל טוב יותר מאלף חודשים (3) (בלילה הזה) יורדים בו המלאכים והרוח (המלאך גבריאל) בהם ברשות ריבונם למשמע כל פקודה (4) שלום הוא עד עלות השחר (5).

פרשנות והערות:

ליל הגורל, לפי הפרשנות המוסלמית, הוא הלילה בו ירדה ההתגלות הראשונה של מחמד (סורת הדם הקרוש).

המוסלמים חלוקים בדעותיהם בנוגע לתאריך המדויק של לילה זה, אך כולם משוכנעים שהוא חל בחודש הרמדאן (رَمَضَان) ולכן נהוג לחגוג אותו ב-27 לחודש זה.

המוסלמים קוראים ללילה זה ליל הגורל כי לפי האמונה קובע בו אללה את גורל האנשים לשנה הקרובה, לפי מעשיהם הטובים והרעים בשנה שחלפה. לטענתם בלילה זה נפתחים שערי השמיים ותפילות האנשים מתקבלות בברכה.

פסוק 3: הכוונה לא לליל הגורל עצמו אלא: מעשה טוב שנעשה בליל הגורל נחשב יותר מאשר אותו מעשה שנעשה בכל חודש אחר.

פסוק 4: לפי האמונה המוסלמית המלאכים יורדים פיזית מהשמיים לקרקע ומברכים כל מאמין בברכת "ألسَّلَام عَلَيْكَ" (שלום עליך).

המילה تنزل זה בניין 5 עתיד. אות האית"ן נעלמה משום שחל תהליך הפלולוגיה- אות אחת נופלת כדי למנוע מצב של שתי אותיות סמוכות זהות.

פסוק 5: המילה سلام משמעותה בטחון (سَلَامَة) או ברכת שלום (ألسَّلَام عَلَيْكَ).

رُوح (ר) أرْوَح- רוח (כמו רוח קודש), להבדיל מ- رِيح (ר) رِيَاح- רוח (שנושבת).

סורה מס' 99: ألزَّلْزََلَة- סורת רעידת האדמה

מכה

إِذَا زُلْزِلَتِ الْأَرْضُ زِلْزَالَهَا

وَأَخْرَجَتِ الْأَرْضُ أَثْقَالَهَا

وَقَالَ الْإِنسَانُ مَا لَهَا

يَوْمَئِذٍ تُحَدِّثُ أَخْبَارَهَا

بِأَنَّ رَبَّكَ أَوْحَى لَهَا

يَوْمَئِذٍ يَصْدُرُ النَّاسُ أَشْتَاتاً لِّيُرَوْا أَعْمَالَهُمْ

فَمَن يَعْمَلْ مِثْقَالَ ذَرَّةٍ خَيْراً يَرَهُ

وَمَن يَعْمَلْ مِثْقَالَ ذَرَّةٍ شَرّاً يَرَهُ

תרגום:

בשם אללה הרחמן והרחום. כאשר זעזע תזועזע האדמה (1) ותוציא האדמה את מטעניה (2) ובאמור האדם, מה היה להם (3) ביום ההוא תספר (האדמה) את סיפורה (4) כי כך הורה לה ריבונך (5) ביום ההוא יצאו האנשים קבוצות קבוצות למען יוצגו מעשיהם בפניהם (6) ומי שעשה טוב כמשקל גרגיר- יראה אותו (את הגמול על כך) (7) ומי שעשה רע כמשקל גרגיר קטן- יראה אותו (את הגמול על כך) (8).

פרשנות והערות:

הסורה עוסקת ביום הדין- יום תחיית המתים (يَوم ألدين ـ ألقيمة). יום זה מתואר בקוראן וגם בתורה האסלאמית שבעל-פה כמועד קטסטרופאלי- הרים יזוזו, הימים יעלו על גדותיהם, עצים ייתלשו מהאדמה, סלעים ייעקרו ממקומותיהם. לאף אדם לא יהיה היכן להסתתר, וכך כולם יעמוד מול אלוהים למשפט, ואז גורלם ייחרץ לפי מעשיהם: מי לגן עדן ומי לגיהינום. לאחר מותו של אדם ועד לעלייתו לגן עדן עובר האדם, לפי האסלאם, "חיבוטי קבר": שני מלאכים, מונָקָר ונקיר כחולי העיניים, שואלים את האדם- "מהי דתך?" אם הוא לא משיב "מוסלמי" (או תשובה מספקת על שאלה אחרת) הם מכים באדם מכות קשות. המשפט יחול רק ביום הדין.

פסוק 1- زُلْزِلَتِ الْأَرْضُ زِلْزَالَهَا- "זעזוע תזועזע": החזרה על המצדר אינה למטרות הסברה אלא למטרת הדגשה. זוהי مُطْلَق ألتَأْكيد- מושא פנימי שמטרתו הדגשה.

המילה إَذا, באותו פסוק, משמעותה "אם" וגם "כאשר". כאן נתרגם כ"כאשר", משום שלפי ראייתו של הקוראן אין כל ספק בדבר קיומו של יום הדין. (לאחר إَذا חייב לבוא פועל בזמן עבר, גם אם המשמעות היא בעתיד).

בפסוק 2 נכתב, "האדמה תוציא את מטעניה"- أَثْقَالَهَا. הכוונה היא שהמתים הקבורים ייפלטו מהקרקע ויעמדו למשפט.

בפסוק 3, השאלה- وَقَالَ الْإِنسَانُ مَا لَهَا- "ויאמר האדם, מה לה?", מיוחסת לכופרים (كَافِرُونَ), שאינם מבינים כי כפרו וכי המצב נגרם בשל חוסר אמונתם.

בפסוק 4 אנו עדים לשימוש באדמה כגורם משכנע: האדמה הייתה קיימת משחר הבריאה, ומכאן שהיא עדה לכל שהתרחש ולכל האמת.

בפסוק 6 מופיעה המילה أَشْتَاتًا, שהיא תיאור אופן (בערבית זהו תיאור מצב- حَال), ומשמעותה "בחבורות חבורות". הכוונה היא למיון האנושות לגיהינום ולגן עדן ביום הדין. המילה لِّيُرَوْا- למען יראו, היא בבניין 4, בעתיד מנצוב, ובמשמעות סבילה. הפועל أَرَى (אא) המופיע בסורה משמעותו "הראה את- ל-". הכוונה אינה להראות לאדם את מעשיו כסרט, אלא להראות לו את הגמול.

שני הפסוקים האחרונים מתחילים ב- مَن- "מי ש.." ובכך נפתח משפט תנאי (جُمْلَة شَرْطِيَّة). משפט התנאי הערבי בנוי מהתנאי (شَرْط) ומהתשובה לתנאי (جَوَاب), שמראה מה יקרה אם יתקיים התנאי. המשפט ייפתח תמיד במילת תנאי, ואם מדובר במשפט תנאי "קיים" אז המשמעות היא להתממשות בעתיד. ניתן להטות את הפעלים במשפט תנאי בצורת "עבר-עבר" (שני הפעלים בעבר) או בצורת "מג'זום/ מג'זום" (שני הפעלים במג'זום):

مَن يَعْمَلْ مِثْقَالَ ذَرَّةٍ خَيْراً يَرَهُ

شَرْط- תנאי جَوَاب- תשובה

המילה خَيرًا בסורה היא "תמייז", ומשמעותה כאן כתיאור אופן.

َ

סורה מס' 105: الفيل - סורת הפיל

מכה

أَلَمْ تَرَ كَيْفَ فَعَلَ رَبُّكَ بِأَصْحَابِ الْفِيلِ

أَلَمْ يَجْعَلْ كَيْدَهُمْ فِي تَضْلِيلٍ

وَأَرْسَلَ عَلَيْهِمْ طَيْراً أَبَابِيلَ

تَرْمِيهِم بِحِجَارَةٍ مِّن سِجِّيلٍ

فَجَعَلَهُمْ كَعَصْفٍ مَّأْكُولٍ

תרגום:

בשם אללה הרחמן והרחום

האם לא ראיתָּ כיצד נהג (מילולית: עשה) ריבונך בבעלי הפיל? (1)האם לא הפך (אללה) את מזימתם לטעות? (=האם לא סיכל את מזימתם?) (2) ושלח כנגדם ציפורים בלהקות (3) שזרקו עליהם אבנים מחימר שרוף (4) והפך אותם כמוץ אכול (5).

הרקע לסורה (حَلْفِيَّة السُّورَة):

כל האירועים המתוארים בסורת הפיל מיוחסים לפי הפרשנות המוסלמית לשנת 570- שנת הולדתו של הנביא מוחמד.

באותה תקופה מכה היא עיר חשובה מאוד בחצי האי ערב- האי מהווה מרכז עלייה לרגל (דתי) לכל עובדי האלילים בחצי האי ערב.

במכה נמצא אתר קדוש שנקרא הכעבה (كَعْبَة)- הקוביה. באותה תקופה הכעבה הייתה מלאה בפסלים ובצלמיות.

כל השבטים הערביים מחצי האי ערב עולים להתפלל בכעבה. דבר זה יצר מקור פרנסה אדיר לתושבי מכה. (תיירות, הזנה, השקייה, מכירת מזכרות כגון מים קדושים- ألزَّمْزَم, ועוד).

בתחילת המאה השישית (525 לספירה) כובשים החבשים, בהנהגתו של אברהה (أبْرَهَة) את תימן ומקימים בבירתה צנעא קתדרלה מפוארת.

לפי הפרשנות המוסלמית, המכאים חששו שאברהה מקים את הקתדרלה כמרכז עלייה לרגל חלופי למכה. דבר זה הכעיס שני מכאים עד כדי כך שהחליטו להגיע לתימן ולטמא את הקתדרלה. (ע"י עשיית צרכים בה- לא להגיד את זה לבוחן J...)

כנקמה מחליט אברהה לצאת למסע כיבוש ונקמה במכאים. הוא לוקח איתו כחיות מלחמה פילים (أفيال).

המסורת המוסלמית מספרת שמסע הנקמה של אברהה (שהחל בשנת 570- שנת הולדתו של מוחמד) הגיע עד פאתי מכה, ובאורח פלא נעצרו פיליו של אברהה ולא הסכימו להתקדם (ועכשיו לשחזר בראש את החיקוי של רונית..). אז שלח אללה כנגדם להקות ציפורים שיידו בהם אבנים (לפי המסורת כל ציפור נשאה 3 אבנים- אחת במקור ושתיים ברגליים- כאשר כל אבן מיועדת לחייל אחר).

הצבא הובס בקרב ואברהה המושפל חזר לתימן מוכה צרעת, כאשר כל איבריו נושרים ממנו עד שמת- קטן כאפרוח.

הסיבות לפרשנות:

1. רוצים להראות שאללה שולח אות- שנת 570 הולכת להיות שנה יוצאת דופן. (שנת הולדתו של מוחמד).
2. הסורה מראה שמכה הייתה, מאז ומתמיד, מוגנת על ידי ההשגחה האלוהית (עוד לפני המצאת האסלאם).

בקוראנים קדומים היו סורות 105-106 מחוברת יחדיו.

הפרשנות המודרנית:

פרופסור קיסטר מהאוניברסיטה העברית חקר כתובת שנמצאה בחצי האי ערב שעליה חתום "אברהה". לפי הכתובת מסע הנקמה של אברהה כלל לא הגיע למכה אלא יועד לדיכוי שבטים מורדים בצפון תימן. בכתובת אין שום אזכור לפילים.

570- מכונה "عام الفِيل" - שנת הפיל.

סדאם חוסיין השווה את מלחמת המפרץ למה שקרה בשנת הפיל. הוא כינה אותה "أمّ المعارك"- אם כל המערכות. בכך הוא מחדיר כוח בעמו (רתימת הדת ואללה לטובתם).

סורה מס' 106: قريش- סורת קורייש

מכה

لِإِيلَافِ قُرَيْشٍ

إِيلَافِهِمْ رِحْلَةَ الشِّتَاء وَالصَّيْفِ

فَلْيَعْبُدُوا رَبَّ هَذَا الْبَيْتِ

الَّذِي أَطْعَمَهُم مِّن جُوعٍ وَآمَنَهُم مِّنْ خَوْفٍ

תרגום:

בשם אללה הרחום והחנון

למען התאגדות קורייש (1) התאגדותם בעת מסע החורף ומסע הקיץ (2) הבה ויעבדו את ריבון הבית הזה (3) אשר האכילם מפני רעב והגן עליהם מפני פחד (4).

פרשנות והערות:

قريش (קורייש)- שבטו של מוחמד, שבט סוחרים שחי במכה.

במילה إِيلَاف חלה תופעה מיוחדת - תחפיף ההמזה:

إأْلَاف ---> إِيلَاف

إِيلَاف הוא שם לתיאור ברית מסחרית כלכלית של שבט קורייש עם השבטים הבוזזים שישבו על הדרכים הראשיות.

מהות ההסכם- המכאים מבטיחים לשבטים הבוזזים לקנות את סחורתם ולשלם להם מראש ובתמורה השבטים הבוזזים מבטיחים לא לפגוע בהם. האילאף הפך את מכה ואת שבט קורייש לעשירים ומשגשגים.

פסוק 2: שבט קורייש היה יוצא לשני מסעות גדולים בשנה- בקיץ לסוריה ובחורף לתימן. כל מסע ארך 4 חודשים.

פסוק 3: מהות הסורה- מחמד קושר בין השגשוג הכלכלי של מכה לבין האמונה באללה, כלומר כדי לשמור על האילאף, חייבים לעבוד את אללה.

الْبَيْت- הבית הקדוש, כינוי לכעבה שבמכה.

פסוק 4: הרעב עליו מדובר הוא جُوع الِاعْتِفَاد- מונח הקשור במציאות החיים של הסוחרים במכה. הסיכוי לרווח בכל מסע היה גדול מאוד, והמכאים לקחו סיכונים כבדים. אנשים השקיעו את כל הונם במסעות האלו על מנת להתעשר. אם קרתה תקלה במסע (למשל תקף את השיירה שבט שלא קשור באילאף או חיות טרף), האדם היה מפסיד את כל הונו. מי שהפסיד את רכושו נקט באעתפאד- האדם היה לוקח את משפחתו למדבר, בונה אוהל ומת שם מרעב.

خَوْف- הפחד- פירוש אחד הוא הפחד מחייליו של אברהה שתקף את מכה בסורה 105 (שתי הסורות היו מחוברות יחד בקוראנים קדומים), והפירוש השני הוא הפחד מהשבטים הבוזזים.

גם סורה 105, 106 קשורות בשגשוג הכלכלי של מכה:

בסורה 105: השגשוג על רקע הצליינות (העלייה לרגל).

בסורה 106: השגשוג בשל המסחר.

בשתי הסורות אללה מוצג כמגן העיר ולכן ניתן להניח שהעורכים בקוראנים הקדומים חשבו את שתי הסורות הללו לאחת.

סורה מס' 111: المسد- סורת קליפות עץ התמר

מכה

تَبَّتْ يَدَا أَبِي لَهَبٍ وَتَبَّ

مَا أَغْنَى عَنْهُ مَالُهُ وَمَا كَسَبَ

سَيَصْلَى نَاراً ذَاتَ لَهَبٍ

وَامْرَأَتُهُ حَمَّالَةَ الْحَطَبِ

فِي جِيدِهَا حَبْلٌ مِّن مَّسَدٍ

תרגום:

בשם אללה הרחמן והרחום.

תאבדנה (תיכרתנה) ידי אבו להב ויאבד הוא עצמו (1) לא יועיל לא כל כספו/הונו וכל אשר הרוויח (2) הוא ייצלה באש הלהבה (3) ואישתו נושאת העצים לצווארה חבל מקליפות עץ התמר/ סיבים מחוספסים (4).

הרקע לסורה:

סורה זו מתייחסת לדודו של מוחמד- عبْد الْعُزَّى (عُزَّى- אחת האלילות הנפוצות בפולחן גם בחצי האי ערב וגם מחוצה לו. מקדשה היה בין מכה לטאיף (דרומית למכה)).

מוחמד בסורה זו מכנה את דודו בכינוי הגנאי אבו להב (أبُو لَهَب)- אבי הלהבה, כרמיזה לגורל שהוא מאחל לו- הגעה לגיהינום.

התקופה היא תקופת ראשית התנבאותו של מוחמד. מוחמד מקבל התגלויות על הגיהינום ועל כך שכל מי שלא יאמין באללה בלבד- דינו להישרף באש הגיהינום. לכן החליט מוחמד לכנס את בני משפחתו כדי להזהירם מפני הגורל הצפוי להם. כשדודו, عبْد الْعُزَّى, שומע זאת הוא אומר: " ألِهَذَا دَعَوْتَنَا?! تَبًّا لَكَ!"- "האם בשביל זה הזמנת אותנו?! שתבוא עלייך כליה!!!"

כל הסורה היא קללה חוזרת, באותו משקל, לדוד של מוחמד.

גם אשת הדוד הייתה ממתנגדיו הגדולים של מוחמד. מספרים שהייתה מפזרת לו קוצים בדרכו לתפילה, ומכאן אחד הפירושים לצירוף "נושאת העצים".

تَبَّتْ – (תאבדנה)- تَبب 1 עבר נסתרת.

זהו שימוש בצורת העבר בהוראת עתיד כנהוג במרבית הברכות והקללות בערבית, זאת כדי לתת משנה תוקף לאיחול. (למשל لَعَنَهُ اللّه- יקללו האל, بَارَكَكَ اللّه- יברכך האל).

تَبَّتْ يَدَا أَبِي لَهَبٍ- או באופן מטאפורי (הידיים כסמל למעשי האדם) או באופן פיזי ומוחשי.

פסוק 2- مَا أَغْنَى عَنْهُ مَالُهُ وَمَا كَسَبَ- לא יועיל לו כספו ומה שהרוויח (ה مَا הראשון=לא, ה مَا השני= מה)- אבו להב היה אדם עשיר מאוד. ג'לאלין מפרש- לא יועילו לו כספו וכל צאצאיו. פירוש נוסף- תקבולת לשם הדגשה.

פסוק 3- نَاراً - אש (הכוונה לאש הגיהינום).

פסוק 4- حَطَب- עצים.

א. יכול להיות שהכוונה לקוצים- شُوَك.

ב. עצים לשריפה. אישתו של אבו להב נושאת עצים ללבות את האש שצולה את בעלה.

حَمَّالَةَ - תיאור מצב.

פסוק 5- לצווארה חבל מקליפות עץ תמר.

פרשנות ראשונה: כאות להשפלה- הירידה ממעמד רם וענידת שרשראות פנינים למעמד נחות וענידת חבל.

פרשנות שנייה: לאות עינוי וסבל- חבל דוקרני שיכאיב לה תמיד.

סורה מס' 112: الإخلاص- סורת המסירות

מכה

قُلْ هُوَ اللَّهُ أَحَدٌ

اللَّهُ الصَّمَدُ

لَمْ يَلِدْ وَلَمْ يُولَدْ

وَلَمْ يَكُن لَّهُ كُفُواً أَحَدٌ

תרגום:

אמור: הוא אלוהים אחד (1) אללה הוא לעד (2) הוא לא ילד ולא הוּלד (3) שווה לו אין גם אחד (4).

פרשנות והערות:

המסירות המדוברת היא המסירות לאל אחד בלבד (הצהרת המונותאיזם- تَوْحِد של האסלאם, להבדיל מ- إشْرَاك- פוליתאיזם, שיתוף).

סורה זו היא אחת החשובות באסלאם ויש המשווים אותה ל"שמע ישראל" ביהדות.

יש לקחת בחשבון שסורה זו נאמרה בתקופת מכה המוקדמת, בפני אנשי מכה הפגאנים, והיה צריך תעוזה רבה כדי לעמוד מול קהל עוין זה ולומר דברים אלה.

פסוק 2- صَّمَدُ- אחד מ99 ألأسمَاء الحُسنَى- השמות היפים ביותר (לאללה).

פסוק 3 הוא פולמוס (וויכוח דתי) עם הדת הנוצרית. האמונה הנוצרית היא "השילוש הקדוש" (האב, הבן ורוח הקודש).

פסוק 4- َلَمْ يَكُن لَّهُ كُفُواً أَحَدٌ- אין אף אחד ששווה לו- זהו פולמוס עם הדתות הדואליסטיות ששלטו בפרס. לפי דתות אלו יש שתי אלוהויות שוות ערך: אלוהי האור ואלוהי החושך. לפי האמונה הפרסית- ממלכת החושך פלשה לממלכת האור ומתוך מאבק קוסמי זה נוצר עולמנו ובו טוב ורע.

كُفُواً- שורש كفاً- חל כאן تَخْفِيف الهمزة (תחפיף אלהמזה)- כאשר יש המזה המנוקדת ב-َ ולפניה תנועת –ُ או –ِ, ההמדה יכולה להפוך ל"חפיפה"- לקלה, כלומר לو או לي.

המילה נוקדה בניקוד סופי –ًا מפני שזהו خَبَر كَانَ- נשוא במשפט كَانَ.

סורה מס' 113: الفلق סורת השחר הבוקע

قُلْ أَعُوذُ بِرَبِّ الْفَلَقِ

مِن شَرِّ مَا خَلَقَ

وَمِن شَرِّ غَاسِقٍ إِذَا وَقَبَ

وَمِن شَرِّ النَّفَّاثَاتِ فِي الْعُقَدِ

وَمِن شَرِّ حَاسِدٍ إِذَا حَسَدَ

תרגום:

בשם אללה הרחמן והרחום

אבקש מחסה אצל אלוהי השחר (1) מפני הרע אשר ברא (2) ומפני רוע האפלוליות כאשר (הירח) לוקה (3) ומפני רוע הלוחשות על הקשרים (4) ומפני רוע הקנאי כאשר הוא מקנא (5)

הרקע לסורה:

סורות 113-114 חותמות את הקוראן למרות שהם אינן הכי קצרות. הוועדה של זיד בן ת'אבת החליטה למקם את שתי הסורות שם בשל חשיבותן כסורות המשמשות מגן לקורא בקוראן מפני השטן האורב לו ורוצה לבלבל את דעתו.

סורות אלה משמשות עד היום כקמעות בשעת צרה או סכנה, ומכאן שמן- ألْمُعَوَّذَتَانِ (שני הקמעות/ שתי הנותנות מחסה- נקראות כך בשל פתיחתן- " أَعُوذُ بِ...")

סורה 113, לפי הפרשנות המוסלמית, מתייחסת ליהודי בשם לביד (لَبِيد) שחי בעיר מדינה והיה אחד משונאיו הגדולים של מוחמד. בנותיו של לביד קיללו את מוחמד באופן מיוחד: הן לקחו חבל וקשרו בו 11 קשרים (כמספר הפסוקים בסורות 113 ו-114) וכנגד של קשר קיללו את מוחמד. (האמונה הרווחת באותה תקופה הייתה שקללה תקפה כל עוד החבל קשור), והשליכו את החבל לבור. בעקבות הקללה חלה מוחמד אנושות.

אז הגיע בן דודו- עלי בן אבו טאלב (عَلِّي بْن أبُو طَالِب), קפץ לבור והוציא את החבל.

אז באורח פלא התגלו למוחמד שתי הסורות האלה- עם כל פסוק שירד, הותר קשר, עד שהבריא מוחמד לחלוטין.

יש בעיה בייחוס הסורה למכה, כי הרי כל הרקע שלה קשור למדינה.

מצד שני, הסגנון של הסורה אפייני מאוד לסורות המכאיות, ולכן כנראה הכריעה הוועדה לטובת מכה.

סורה מס' 114: النَّاسِ- סורת האנשים

قُلْ أَعُوذُ بِرَبِّ النَّاسِ

مَلِكِ النَّاسِ

إِلَهِ النَّاسِ

مِن شَرِّ الْوَسْوَاسِ الْخَنَّاسِ

الَّذِي يُوَسْوِسُ فِي صُدُورِ النَّاسِ

مِنَ الْجِنَّةِ وَ النَّاسِ

תרגום:

בשם אללה הרחמן והרחום

אמור אבקש מחסה אצל ריבון האנשים (1) מלך האנשים (2) אלוה האנשים (3) מפני רוע המלחש/ השטן המסתתר (4) אשר מלחש בליבות האנשים (5) מפני השדים והאנשים (6)

המאפיין את הסורה הזו הוא המצלול (وس או س). תופעה זו נקראת "אונומטופיאה"- כלומר צליל המילה מעיד על משמעותה.

צליל ה"ס" מעיד על לחשים- לחשי בנותיו של לביד או לחשי השטן האורב.

הרקע לסורה זו זהה לרקע הסורה הקודמת.